בן יהודית ומשה, נולד ביום כ"ה בתשרי תר"ף (19.10.1919) בעיר סמיאטיץ, פולין. אביו, שהיה חבר מפלגת "פועלי-ציון", עלה ארצה עוד בשנת 1908 ונאלץ לעזבה מחשש "גאולת דם", לאחר שפגע, בדרכו לסג'רה, בשודד ערבי. הוא מת בדמי ימיו, בהיות בן-עמי תינוק בן שנה. בילדותו הפליא בן-עמי את כל יודעיו בסגולותיו. ב-8.11.1925, בהיותו בן 6, עלה עם אמו לארץ. לאחר שלמד זמן קצר בגן-ילדים עבר לבית-החינוך בתל-אביב. משסיים שם את חוק לימודיו הוסיף ללמוד שנה אחת בדגניה א' ואחר-כך בבית- הספר המחוזי בגבעת השלושה ובבית-הספר החקלאי "כדורי" שסיים בהצטיינות בשנת 1937. כבר באותן השנים קנה לו עמדת- כבוד בקרב חבריו בחוש החברי המיוחד לו, בתפיסתו המהירה, במסירותו ועירנותו לכל עניין. רק לאחר מותו נתגלו שירים, בהם העלה על הכתב את הגיגי-נעוריו. אחרי שסיים את בית-הספר "כדורי" יצא להכשרה בדגניה א' ומשם עלה עם חבריו להתנחלות באדמת חניתה, לאחר שנכבשה בדם ועמל, להקים יישוב עברי על ההר. בחניתה נתגלה כמנהיג וחבר טוב. שכלו וידו היו בכל: בעיצוב דמות המשק וחיי החברה ובקשרים עם המוסדות המשקיים, ועל הכל - בהגנת הנקודה כסגן המפקד ואחר-כך כמפקד החבל. בן-עמי היה חבר ב"הגנה" וסיים קורסי מ"כים ומ"מים. בסגולותיו האישיות: יופי חיצוני, מרץ, רוחב-לב, כוח שכנוע ומסירות לתפקיד, נסך על סביבותיו הרגשת ביטחון, אמונה בעתיד ונכונות לעמוד מול קשיים וסכנות. עם כל זאת התנהג בצניעות ובענווה. בשל כשרונותיו המובהקים נדרש בן-עמי לרכז את ענייני הביטחון בחבר הקבוצות. מאמצע שנת 1946 ואילך היה מפקד נפת זבולון מטעם ה"הגנה" והיה מגיע הביתה לחניתה רק לחופשה. היה נוסע יחידי בדרכים גם בימים של תסיסה ערבית ומגיב באומץ על כל פגיעה. למחרת נישואיו (25.11.1947) חזר ושקע בענייני השירות: אירגן גדוד חי"ש, שנודע אחר-כך כגדוד ששמו הלך לפניו, והיה מפקדו הראשון.

בחורף תש"ח, עם פרוץ מלחמת-העצמאות בעקבות החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, ניהל ממפקדתו בקרית חיים את הגנת הנקודות המבודדות בגליל המערבי וצפון חיפה בתנאים קשים ביותר: הערבים פעלו בגלוי וכיתות ה"הגנה" נאלצו לפעול בהסתר מחמת הפיקוח הבריטי החמור. יומם ולילה עבד במלוא כוחותיו, כשהוא מתענה במסתרים - כפי שסח לידידים - בהיותו אנוס לשלוח אחרים למשימות מסוכנות, בעוד הוא עצמו יושב במפקדה. מרצונו קיבל על עצמו את הפיקוד על השיירה ליחיעם הנצורה והנתונה במחסור. ביום ט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.1948) נתקלה השיירה במארב ליד הכפר כברי. בן-עמי ניהל את הקרב בו נפלו 47 מאנשי השיירה. לאחר עמידה במשך שעות חתר בחשכת הלילה עם חברים בודדים לעבר יחיעם. בדרך תקפה אותם כנופיה אחרת וכולם נפלו תוך התנגדות נואשת. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בנהריה. לאחר נופלו הוענקה לבן-עמי דרגת רב-סרן.

על שמו נקרא אחד הגדודים, מבצע שחרור הגליל המערבי, הרחוב הראשי בעכו העברית ומחנה-צבא. קבוצת חניתה הוציאה ספר לזכרו. חברים מיוצאי הגדוד הקימו מושב על חורבות הכפר כברי ושמו "בן-עמי".